שרי זק לוי | עלמה קרבט שמש

האם אפשר באמת לשים סכר לכאב?

נקודת המוצא של היצירה היא מילות השיר של יונה וולך:
"שים סכר גדול / ליד מעיינות הכאב / אגור איתו / כמו מים / שמור עליו / שלא יתפזר / כי הוא חייך."

"סכר" הוא פעולה. הוא גוף נוקשה, בולם, הודף, משנה את מסלולה הטבעי של זרימה. ובו-בזמן – הוא גם מרחב שקט. שומר. עוטף.
לפעמים הוא נפרץ, והכאב שוטף כל חלקה חשופה. לפעמים הוא מייצר אגם רגוע.

האם יש ביכולתנו להציב סכר בינינו לבין הכאב, על מנת למצוא שלווה? או שמא עצם הניסיון לעכב אותו – רק יגביר את עוצמתו?

מתוך החיפוש אחר דרכי התמודדות עם מציאות כאובה, בחרנו לחזור אל המבט הילדי – זה שדרכו הכל עדיין אפשרי.
המבט שמאפשר לדמיין מחדש, להאמין בנוף אחר.

השילוב בין התחומים שלנו – מוזיקה ותנועה – יוצר זליגה מתמדת של רעיונות, קצב וצורה. מתוך המפגש הזה נולדת יצירה חיה, קשובה, ונוכחת.
כפרפורמריות, אנחנו נפגשות על הבמה במרחב פתוח ופגיע, שמזמין קשר עדין ואינטימי עם הקהל.

מתוך תקציר היצירה:

"פעם, כל העולם היה אגם קטן,
שהיה אפשר לעשות בו הכל:
לשחק, לזמזם, לרקוד, לבהות ולדמיין."

ביצירה "סכר", שרי ועלמה מתעקשות לשמר את היכולת לחלום – גם בתוך מציאות מתפרקת.
בין צלילים לתנועות, בין מגע לרוך, הן עוקבות אחר הפרטים הקטנים ביותר – אלו שדורשים הקשבה מקרוב – ומעניקות להם תשומת לב ומשמעות.